עמק החולה הוא חלק מהשבר הסורי-אפריקני,
בצידו המערבי מתנשאים הרי נפתלי ובצידו המזרחי רמת הגולן וכתף החרמון. העמק ניקז לתוכו מים רבים ובעקבות התפרצויות הלבה בהרי הגולן, נסתם פתחו הדרומי של העמק ונוצרה ביצת החולה.
עם התחדשות היישוב היהודי בארץ ב-1883 הוקמה המושבה יסוד המעלה על "חוף" האגם/ביצה,ובהמשך גם דוברובין הקים שם את חוותו, אולם תושבי יסוד המעלה ודוברובין סבלו מאוד ממחלת המלריה. היישובים הבאים שהוקמו באזור התרחקו ממרכז העמק. שאר-ישוב הוא אחד היישובים שהוקם ב-1939 בחלקו הצפון-מזרחי של העמק.
לימים חשבו מנהיגי ראשית ההתיישבות כי נכון יהיה לייבש את החולה וע"י כך להשיג רשימה ארוכה של מטרות כמו: הדברת המלריה, אדמת קבול טובה לעיבוד חקלאי, הפקת קבול לטיוב קרקעות, הפקת גז טבעי ועוד...
נערכו מחקרים שונים לגבי השגת המטרות שהוגדרו, המחקרים הראו כי אין הצדקה לייבש את הביצה וכי לא רק שהמטרות לא תושגנה יתרה מזאת הייבוש יגרום לנזק אקולוגי רב וגם נושא מחלת המלריה כבר נפתר .
אלא, שבשלב זה מדינת ישראל הצעירה קלטה המוני עולים והייתה זקוקה לתרומות מיהודי העולם, סיפור ייבוש החולה כמשימה לאומית נשמע מאוד "סקסי" ליהדות העולם. גולדה מאיר השתמשה בסיפור זה והביאה תרומות אדירות. לאור המצב, למרות שהיה ברור כי הייבוש לא רק שלא יביא תועלת אלא, אף יגרום נזק רב, ב - 1951 פתחו את גשר הפקק וייבשו את הביצה. השאירו קטע קטן כשמורת טבע – שמורת החולה.
ב-1994 החלו בהצפת החולה מחדש וכל כך למה?
כי אולי מה שהרסו בייבוש ניתן לשקם בהצפה? אולי???
וכך הוקם אגמון החולה – גן העדן לציפורים הנודדות .
מרכז תיירות ממכר.