בימים אלו של פריחות משגעות, אני רצה נפעמת מאתר פריחות אחד למשנהו. מטעי השזיף הפורחים בלבן כשמלת כלה, פריחת האפרסק כלחיי הכלה הוורודות והסמוקות, ושלל השדות ושמורות הטבע הרבות שסביבנו המתקשטות בשלל צבעים.
והנה, כשעליתי לגבעת הצבעונים אשר ליד כפר גלעדי, פגשתי שם את ילדי כיתות א'-ב' של אחד מבתי הספר מקריית-שמונה. הילדים קיבלו הסבר ממצה ומשמעותי על הפרחים הנפלאים כאן בגבעה, ובמקביל הוזהרו במשפט הכל כך משמעותי: "צא לנוף אך אל תקטוף!".
לא יכולתי שלא להיזכר בימים אחרים, ימים בהם אני הילדה בכיתה א' או ב'. יצאנו אז עם המחנכת עליזה לטיול פריחות בגבעת שאול ליד בית-הראשונים של כפר ויתקין. הגבעה פורחת, מלאה צבעונים אדומים, כלניות סגלגלות, רקפות ורודות ותורמוסים תכלכלים. התחרנו אז מי יקטוף יותר פרחים? למי יהיה הזר הגדול ביותר?. המשחק הנפוץ היה תופסת צבעים ופרחים ואנחנו רצנו להשיג את הפרח בעל הצבע הנדרש. כן, אז לא חשבנו של שמירת הטבע, וקטפנו ללא רחם.
לימים ביקרתי שוב באותה גבעה שהפכה לשמורת טבע יפה ומטופחת. לימים אותה עליזה כהן, אותה מחנכת אהובה שליוותה אותנו, איבדה את בנה הבכור במלחמת לבנון ועל הגבעה האהובה הקימו אנדרטה לזכרו.
נפלא כוחו של חינוך. היום איש אינו מעלה בדעתו שאפשר לקטוף פרח טבע מוגן, החל מגיל הגן ועד בכלל. היום כולנו נהנים מהמראות ומאפשרים לטבע להמשיך ולהיות חופשי וצבעוני להנאת כולנו.