לפני כשבועיים, השעה שמונה בערב והטלפון מצלצל ומהעבר השני של הקו, קול נערה צעירה מאוד והססנית: "שלום מרים, לא מאוחר? אפשר?"
אני: "כן ודאי"
הקול מהעבר השני: "האם את עוזרת למטיילי שביל ישראל"
אני: "אני אוהבת את האנשים שמטיילים בשביל ישראל, אלו אנשים איכותיים ומעניינים שאני תמיד שמחה להכיר ולעזור"
הקול: "אני רוצה להגיע אליך במוצ"ש ולצאת לשביל ישראל ביום ראשון, איך מארגנים את זה?"
אני: "את מטיילת לבד? מי המטיילים? הבחורה: "אני ואבא שלי, ואנו מגיעים בלי אוטו". אמרתי לה (וגם לי): "וואו, הייתי מאוד שמחה להיות ההורה שלך, ושהבת שלי תבחר לטייל איתי בשביל ישראל. וכמובן שאני אשמח לעזור לכם, אני אדאג להקפיץ אתכם לתחילת המסלול ולהחזיר אתכם בסוף המסלול".
מסתבר שרעות, (הבחורה עם הקול שמעבר לקו) השתחררה זה מכבר מהצבא ובחרה לצאת לשביל ישראל עם אבא שהוא דמות מיוחדת בפני עצמה.
האב היה שנים הרב של הקהילה היהודית בשוודיה, והיום גר בארץ ועוסק בתחומים שונים של קירוב לבבות, לאחר שעשה הרבה דברים מיוחדים בחייו, טיפס על ההרים הגבוהים בעולם, וכל מיני אקסטרימים אחרים.
חודש הבא רעות מתחתנת והיא רואה בטיול הזה עם האב, פעילות לחיזוק הקשר לפני שהיא מקימה את משפחתה שלה.
בשבת האחרונה הם הגיעו, ביום ראשון התחילו את המסלול מבית אוסישקין שבקיבוץ דן, עד האריה השואג בכפר גלעדי. ולמחרת ביום שני עשו את הקטע המתחיל מול כפר גלעדי ועד רמות נפתלי. וכעבור יומיים נוספים, הפינאלה יהיה מסיבה משפחתית גדולה, בצפת, שם חיכו להם כל בני המשפחה המורחבת לחגיגת סופ"ש ומסיבת יום ההולדת של האם.
מרחיב את הלב,
זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך ולהיות חלק ממשפחת הצועדים בשביל ישראל.