סיפורו של השבוי אורי אילן

זהו ספור גבורתו של החייל ,אורי אילן בנם של שלמה אילן פייגה אילנית, נכדתו של הרב שמעון שקופ, ולימים חברת הכנסת הראשונה מטעם סיעת מפ"ם. בן קבוץ גן שמואל,

פעולתו של אילן, שהעדיף את המוות על גילוי הסודות הצבאיים,יצרה מיתוס צה"לי, והועלתה על נס על ידי רבים. החל בכך הרמטכ"ל משה דיין,  שספד לאורי בהלווייתו, ואמר את המילים הבאות:

 

"החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכוח רצונו הנחוש את משימת הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך – החייל העברי, אורי אילן"

  

" מן הגבול הצפוני, מן הגשר, הובא.

שב מוטל – על – גבו ורוגע כדין.

מי הבא? זה אחד נערי הצבא.

זהו אורי אילן. זה אחד הילדים

זהו אורי אילן שנלחם באין – עד

סחוף – אימים – וערמה ונפתל ונופל.

לא היה אולי קרב מר מזה ובודד

בקרבות מצורך, ישראל

מן הגבול הצפוני על כפיים הובא,

מן הקרב שערך לבדו קבל – אל.

בין עזי לוחמים ויודעי אהבה

לו את שמו תזכרי, ישראל."[

נתן אלתרמן

 

הסיפור:

ביולי 1953 התגייס אילן לגולני. במסגרת פעילותו צורף לפעולה שקבלה את השם מבצע "צרצר") מבצע שאמור היה להחזיר מתקן ציתות לקו טלפון בשטח הסורי. סמוך לתל פאחר קרוב למושב שאר-ישוב,  אילן, איש חטיבת גולני, ביחד עם סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) הצטרפו לחולית צנחנים  המפקד – סמל סמל מאיר, רב"ט יעקב (ג'קי) לינד וטר"ש גד קסטלניץ.

במהלך הפעולה נפלו חמשת החיילים בשבי הסורי.

במהלך השבי, בעקבות העינויים שעבר החליט אורי אילן להתאבד ולא להישבר ולמסור מידע .

על גופתו של אורי נמצא פתק קשור לרגלו: "כבר הרגו את כולם, אני מחכה לדין, איני יודע כלום על היתר, קברו אותי ליד גבי, הולכים להרגני, נקם". בבגדיו נמצאו עוד תשעה פתקים נוספים, שנכתבו באמצעות ניקוב חורים בצורת  על הנייר (הנייר נלקח מספרו של יצחק שמי  "נקמת אבות.)

 במפורסם שבפתקים אלה כתב "לא בגדתי, התאבדתי"

 

מורה הדרך גיל ברנר יזם את הקמת:

 "שביל אורי אילן - לא בגדנו"  המתעד את מסלול ההליכה של אורי אילן וחבריו.

 השביל נחנך בחורף 2016 ולאורכו מוצבות אנדרטאות מעשה ידיו של האמן הפסל יובל לופן מקיבוץ גינוסר.