התעוררתי הבוקר ומחשבות עלו לי. איזה מוזר הוא חג שבועות. מין חג כזה של התחלה וסוף ביחד.
מצד אחד, סוף החורף והאביב, ומחלחלת לה הידיעה שיעברו עוד כמה חודשים עד שנזכה שוב לטיפות גשם מרעננות ולמשבי רוח קרירים בצהרי היום. מצד שני, דווקא עכשיו, כשהעשב כבר הצהיב ויש תחושה של סוף, הטבע אומר לידות, הבשלה, ביכורים והתחלות (חזיתם פעם בהמלטה?).
כמורה לשעבר, שבועות סימן גם את תחילת הסוף. מבחני סוף השנה, כתיבת תעודות, מסיבות סיום (של הכיתה, של בית ספר, של החוג לבלט...). לחץ, לחץ, לחץ...
וגם החג עצמו – חג מתן תורה. רגע אחד אוסף שבטים שזוכרים במעומעם שהם צאצאים של אותם שלושה אבות וארבע אמהות, ואז... קול דממה דקה ומשה יורד עם לוחות הברית... בעיני זה הרגע שבו נוסד עמנו, עם ישראל.
העלייה הראשונה לקרקע שבועות 1939, במסגרת חומה ומגדל - 4 ישובים הוקמו: דן, דפנה, נחלים ושאר-ישוב.
וגם במישור הפרטי שלי, חג השבועות כל כולו התרגשות והתחלות:
בחג הזה, לפני 10 שנים, קיבלתי לראשונה את תואר הכבוד "סבתא", עת נולד נכדי הבכור בעז-יוסף, בכור רביעי בשרשרת הדורות (אפילו סבא רבא יוסף נוריאל, על שמו הוא נקרא, היה הבכור לבית אביו).
ובחג שבועות 1984, לפני 33 שנים, גם פתחתי את הצימר הראשון בישראל - החלטה ששינתה את פני התיירות בארץ. מי היה מאמין.... כמו הריון שלווה בהרבה חרדות, דאגות ותקוות, כך גם תהליך ההקמה והאומץ לייסד אירוח כפרי ייחודי ובין-אישי שייתן למתארח את האנרגיות, השלווה ואוסף החוויות להמשך השגרה.
כל כך הרבה התחלות בעונה שמסמלת סוף...
אז לכבוד ביכורי הטבע והחקלאות, לכבוד אותו רגע שקט ואדיר, לכבוד חגיגות החלב, הלבן והטוהר, לכבוד החגיגות האישיות שלי ורגע לפני הפוש האחרון של סוף השנה – כיף לי להזמין אתכם לנוח ולנפוש. לחוות קטיף, לפתוח את עונת הרחצה, לאכול מטוב הארץ, ואם תביאו גיטרה אז גם נשב בחוץ, כל כך יפה הליל...